כמנחים, אנו מכירים את המצבים שבהם משהו בתנועה של המפגש פוגש אותנו במקום פחות יציב. לא כמשבר, אלא כרגע שמערער את הרצף המוכר של ההנחיה. זו יכולה להיות הערה מתריסה ולא צפויה, חוסר היענות לשאלה של המנחה המלווה בשקט מוחלט, או מצב שבו משהו פשוט לא מתקדם כפי שתכננו.

מצבים כאלה הם חלק בלתי נפרד מהנחיה קבוצתית חיה. הם מופיעים בקבוצות לומדות, אימוניות, קהילתיות וחינוכיות, ולעיתים דווקא כשהקבוצה נמצאת בתהליך משמעותי. ברגעים האלה מתעוררת אצל המנחה תחושת אי־ודאות: מה נכון לעשות עכשיו? להתערב, להמתין, לשנות כיוון, או להישאר רגע בתוך מה שקורה?

לא תמיד יש תשובה מיידית, ולא תמיד צריך שתהיה. לעיתים, עוד לפני כל פעולה חיצונית, יש ערך לעצם הנוכחות של המנחה בתוך הרגע הזה.

התנגדות כחלק מהדופק הקבוצתי

רגעים של התנגדות, חוסר היענות או שקט הם חלק מהאופן שבו קבוצה חיה, מגיבה ומתארגנת בתוך תהליך. כמו שלגוף יש קצב משתנה, כך גם לקבוצה יש דופק. יש רגעים של תנועה, זרימה ושיח ער, ולצידם רגעים של האטה, התכנסות או עצירה זמנית.

ההתנגדות יכולה להופיע בצורה גלויה, בהערה מתריסה או בביקורת, ולעיתים היא שקטה יותר, חוסר מענה, מבטים מוסטים או שהייה ממושכת בלי תגובה. בשני המקרים אין מדובר בהכרח בבעיה שיש לפתור, אלא במידע שהקבוצה מביאה על מצבה ברגע הנתון.

כאשר המנחה ממהר “לעבוד על ההתנגדות”, קיים סיכון לפספס את מה שמבקש להיאמר דרך ההאטה הזו. כאשר ההתנגדות מוכרת כחלק מהדופק הקבוצתי, נפתח מרחב שבו אפשר להקשיב לה לפני שפועלים.

בנקודה הזו עבודת ההנחיה אינה מתרחשת רק דרך התוכן או הכלים, אלא דרך האופן שבו המנחה פוגש את הרגע, בקצב, בנוכחות ובהסכמה לשהות גם כשאין עדיין כיוון ברור.

במקרים רבים, זהו ההבדל בין הנחיה שמנסה להחזיר שליטה לבין הנחיה שמאפשרת לקבוצה להתארגן מחדש.

מה קורה בגוף של המנחה ברגעים האלה

ברגעים שבהם הקבוצה מאטה, שותקת או מתנגדת, התגובה הראשונה מתרחשת לעיתים קרובות בגוף של המנחה. לפני שנאמרת מילה נוספת יכול להופיע כיווץ קל, האצה פנימית או תחושת חוסר בהירות שמבקשת להתבהר, ולצידה עלייה בדריכות הגופנית, בתנוחת הישיבה, במנח הידיים ובאופן שבו הגוף מוחזק במרחב.

הקבוצה, מצידה, רגישה מאוד למה שמתרחש אצל המנחה. גם בלי להבין זאת במודע, משתתפים חשים שינוי בקצב, בטון ובנוכחות. כאשר המנחה דרוך, ממהר או לא מונח בגופו, הדבר משפיע על הדרך שבה הקבוצה מתארגנת. כאשר המנחה מתייצב בגופו, גם האופן שבו הקבוצה מתארגנת משתנה.

לעיתים, מתוך התגובה הזו, מתעורר דחף לפעול, למלא את השקט, לשאול שוב, להסביר או לעבור הלאה. לא מתוך חוסר מיומנות, אלא מתוך אחריות ורצון להחזיק את הקבוצה.

דווקא ברגעים כאלה, לפני כל התערבות, מתחדדת המשמעות של תשומת לב למה שמתרחש אצל המנחה עצמו. לא כדי לשנות או “לתקן” את התחושה, אלא כדי לאפשר למרחב לפעול מתוך מקום פחות ריאקטיבי.

היכולת של המנחה לזהות את הדריכות בגופו ולהישאר נוכח גם כשהיא קיימת משפיעה לא פחות מהכלים שבהם הוא בוחר להשתמש.

עבודה סומטית כמפתח להנחיה ברגעים מאתגרים

עבודה סומטית בהנחיה אינה טכניקה נוספת ואינה תרגול שמיועד “להפעיל” את הקבוצה. זו דרך להתייחס לגוף של המנחה כמקור מידע, וכחלק מהאופן שבו הוא פוגש את המתרחש בזמן אמת. דרך הקשבה למה שמתרחש בגוף, מתאפשרת תנועה אחרת מתוך רגעים של קיפאון, כיווץ או דריכות.

במצבים שבהם הדינמיקה הקבוצתית מאטה, משתנה או מתנגדת, המנחה עשוי לפגוש חוסר ידיעה או תחושת תקיעות, ולעיתים גם דחף לפעול מהר מדי. עבודה סומטית מאפשרת לפתח מיומנויות גופניות עדינות, לא כתרגול פורמלי, אלא כיכולת להישאר עם מה שקורה ולנוע מתוכו.

מתוך התנועה הזו מתאפשר מעבר הדרגתי מחוויה של חוסר בהירות למקום שיש בו יותר נוכחות, יציבות ויכולת לפעול.

במובנים רבים, הנחיה קבוצתית נמדדת גם ביכולת של המנחה לפגוש את מה שהוא מרגיש ברגעים שבהם הדינמיקה משתנה, ולהישאר בקשר עם עצמו גם כשהכיוון אינו ברור. מתוך המקום הזה נפתחת מחדש האפשרות להניע את המפגש מתוך בהירות ונוכחות יציבה יותר.

במובן זה, העבודה הסומטית בהנחיה קבוצתית אינה תוספת, אלא חלק מהאופן שבו המנחה פוגש את מה שמתרחש בתוך המפגש.

במאמר הבא נצלול לדוגמאות מתוך חדר ההנחיה, ונבחן כיצד עבודה סומטית באה לידי ביטוי בזמן אמת ברגעים של שקט, התנגדות ותקיעות.